״רגע ההתאהבות״, הוא מתנה שקבלנו מהבורא בכדי ליצור לכל אחד ואחת רצון להמשיך ולהתקרב, לעולם הזוגיות. יש משהו בלב וברגש שרצוי לצוף בי בכדי שארצה להיות שם. בא הבורא והטמין בנו את הרגש המוביל אותנו ל״התאהבות״ הנקרא ״פרפרים בבטן״ ומבלי לפעול דבר, ליבנו שט היישר לאותו מקום ״קסום״ וחוויתי.

חכמת האדם היא, לדעת לשמר את המתנה הנפלאה הזאת של ״ההתאהבות" לטווח הנצחי, לקחת את אותה ההרגשה המהפנטת אשר קיבלתי ולשמר אותה, לקדמה ולהעצימה למקום של אהבה, שאם לא כן, תחלוף לה ״ההתאהבות״ כרוח, עד ״ולא נודע כי באו אל קירבנה״.

ישנו מסלול קטן, אליו נגיע, מיד בתום תקופת ״ההתאהבות״, אותו אנו מוכרחים לצלוח בכדי לשחזר את ״ההתאהבות״ ולהתחיל למנף אותה גם למקום של אהבה.

את אותו המסלול נמצא כשנרגיש לכאורה ״פרשת דרכים״, מקום בו השלמנו והפנמנו שבן/ת הזוג כביכול נכבש והסתיים לו התפקיד של כיבוש הלב ומעתה, אין צורך להרחיק לכת בכדי למצוא חן בעיני השני. וכאן נחשפים למסלול איתו בונים אהבה.

עד עתה כשהיינו ״באורות״, לא היה לנו הקושי להוציא את המיטב למען השני, אלא להרתם בכל הכח לכבוש את ליבה וכן להפך.

בעת תהליך ירידת ״ההתרגשות״ מתחיל הקושי, חיי השגרה ומחוייבויות החיים, אשר שבים כבתחילה רק לצד זוגיות חדשה. 

אט אט נווכח לגלות, כי צרכים ורצונות אישיים הבאים עם בן/ת הזוג, צפים.

רצונות לצד בקשות ודרישות הבאים מבן/ת הזוג ברגעים לא מתאימים ונוחים , ולעיתים אני מגלה, שאין בי רצון עז כשהיה בתחילת הדרך והייתי מעדיף שלא לבצע את הבקשה של בן/ת הזוג. המחשבה האינסטנקטיבית לפתע חשה שלא בנוח ומנסה להתגונן. 

כביכול המקום של ״לקבל״ נמצא בזמן עבר, משום שבזמנו כשנתתי את כל כולי למענה וכן להפך, היה לי מאוד טוב שם וכלל לא היה בי קושי לתת את המיטב עקב החוויה העצומה והרוחנית שקבלתי בתמורה בזמן תקופת ההתאהבות. 

עתה כשתמה אותה ״חוויה״ וחזרתי לעינייני הרגילים והשגרה מצאה מקומה, החלה תקופה אשר אני כבר לא במקום ״מקבל״ וכעת כשהנתינה מצריכה ממני לפנות מעט את ענייני ולהרתם למטרת השני, מבלי שאצא מורווח גם כן, נדלקת לפתע ״הנורה האדומה״. השאלות הפנימיות מתחילות לצוף: האם זו הזוגיות שייחלתי לה?? האם סיטואציות אלו עושות לי טוב בזמן שאני עכשיו צריך לוותר מעצמי למען מטרה אשר הציבה בעקיפין שבעיניי היא שולית?

ובכן כעת ישנם שתי דרכים להמשך הדרך, אשר נוכל לבחור באחת מהן. 

האחת: ללכת שבי אחרי המחשבה האינסטנקטיבית ולא למהר לרצות, לספק את השני בזמן שפחות נוח לי. לשים את עקרונותי בראש ובראשונה ולהרתם לבקשות השני אך ורק כשהסיטואציה לא מצריכה ממני מאמץ יתר, אזי דבר זה יגרום לפער בין בני הזוג שילך ויגדל ויהפכו השניים ״לקווים מקבילים שלעולם לא יפגשו״ וככל שהפער גדל, קשה יותר לצמצמו.

השניה: לשלב את השכל החכם והרגש בד בבד. לעצור לרגע, לחשוב על בת הזוג דברים חיוביים כגון: עד כמה היא מהממת, כמה היא טובה ומוקירה, כמה אני אוהב אותה וכיוצא בזה. 

כעת אומר לעצמי: אם אני באמת אוהב אמיתי, רצוי שאעשה הכל כדי לצייר חיוך על פניה על אף שאין לי כל חשק ורצון, אדרבא,אקח את חוסר החשק למקום מקדם, לדעת שכרגע אם אפעל כרצונה אזי אקנה אהבה אמיתית!!!

להצהיר בגאון שחוסר החשק, לא בהכרח שלילי הוא אלא לעיתים בא ״כמתנה משמיים״ , בכדי לאפשר לנו לאהוב באמת ובתמים, הרי מה שווה נתינה שלא דרשה שום מאמץ מצידי, או לחילופין, נתינה לשם קבלת תמורה.

מאידך גיסא נתינה אשר באה מצידי למרות שלא היה ביכולתי לבצעה ובכל זאת באה לידי ביצוע משום שלנגד עיניי, בן/ת הזוג, הזוגיות, מוכח שפעלתי כאוהב אמתי!!! 

ובאופן זה נטמע בי האוהב האמתי כטבע ואלו השניים שיפעלו כך יכולים להמשיך לחייך, ואצא בהצהרה: הם בדרך הנכונה !!