נפש האדם, זקוקה ״למזון״ אשר ממלא רוחה בכל פעם מחדש. אדם ללא מזון אינו יכול להתקיים, כך גם הנשמה והרגש שבנו, אינם יכולים לשרוד ללא ״המזון הרוחני״ והוא: הפירגון, המחמאות בעיקר מבן/ת הזוג ובכלל.

המחמאה היא כצורך מוחלט!!! רבים מאיתנו יודעים שחלק רב במשברים בין בני הזוג נוצר מחוסר פירגון. 

אם כן, מדוע אנו רואים שישנם המתקשים מאוד להעניק מחמאות או אינם רוצים על אף שביודעין מחרבים את זוגיותם ומרעיבים את הנפש של בן/ת הזוג? וכתוצאה מכך נוצר חלל גדול בנשמתו של האחר עקב חוסר במחמאות.  

האם כאשר עושים עבורי מחווה כלשהי בזמן שאין בחובתם דבר, אמנע מאמירת תודה על כך? ודאי שלא! 

מפני שאני מרגיש מחוייב ואסיר תודה.

הרי מדרכי נימוסין שחונכתי מילדות, אומר, ״תודה רבה״. אך למרבה הצער כשמדובר בפרגון אזי לא כך הדבר.

רובם ככולם חונכו בבית הוריהם, שאמירת ה"תודה" על עזרה מצד האחר, היא בגדר חובה שאם לא כן, זה לא מנומס חד משמעית. ולכן אין כל קושי באמירת תודה, לעומת יכולת הפרגון שהיא בגדר ״קשה״. 

אם נתבונן היטב נווכח שגם יכולת הפרגון יכלה אף היא להיות, חרוטה בנפשנו וקלה יותר לביצוע בדיוק כמו אמירת ״תודה״ .

הבה ניסע לרגע במכונת הזמן לבית בו גדלנו ונזכר במצב בו אבא חוזר מיום מפרך בעבודתו..ונשאל את עצמנו מה קורה שם? ואיך מתבצעת קבלת הפנים?

כעת נדמיין סיטואציה בה אימא מיד אם הגעתו של אבא, מאגדת את הילדים ואומרת להם: תראו! "איזה אבא מקסים וחרוץ יש לכם, כמה אני אוהבת אותו, תראו איך הוא עבד היום קשה בשבילנו ואף עשה מאמץ והלך לקניות, חשב עליכם והביא לכם את המטעמים שאתם הכי אוהבים. אני רוצה שכולנו עכשיו ניתן לו חיבוק ענק ואוהב ונאמר לו תודה מכל הלב."

כמו כן, כשאימא סיימה להכין את האוכל וכיוצא בזה, בא האב ואומר לילדיו: לא יאומן כמה מיוחדת ומהממת אימא שלכם, כמה אני אוהב אותה, תראו איך היא טרחה בשבילנו והכינה לנו את האוכל הכי טעים כדי שנאכל לשובע וזאת על אף שעבדה קשה לפני כן. בואו ונחבק אותה כולנו חזק ונאמר לה שאנו אוהבים אותה מכל הלב.

אדם שגדל בבית בו נוהגים באופן המוזכר לעיל, לא רק שידע להוציא לפועל את יכולת הפירגון ולמנף אותה בזוגיות שלו, אלא, יתקשה מלהבין את אלה שאינם יודעים לפרגן ביד רחבה, משום שמחמאה לבן/ת הזוג היא חובה מוחלטת כפי שראה בבית בו הוא גדל. ואילו האחר שלא חווה כן בבית נעוריו לעיתים יראה במאמציה של בת זוגו כמובנים מאליהם וירגיש שדי באמירת תודה ולא יראה צורך לפרגן מעבר לזה , בעוד שבת הזוג זקוקה וזועקת לזה בליבה ונשמתה הופכת צמאה לפרגון או מחמאה.

לכן, החכם עיניו בראשו, ליישם את אותם מנהגים שהזכרנו ולקחתם לעולמו הזוגי פנימה, בכך ירוויח, ראשית, את ליבה של אישתו ואהבתה והערכתה אליו(וכן להפך), ילדיו יצאו מחונכים ויקבלו דפוס התנהגותי נכון אשר יקנה להם כלים נפלאים אשר ישמשו להם מודל לחיקוי לעולמם העתידי הזוגי ולדורות הבאים בכלל.

את אותו המסלול נמצא כשנרגיש לכאורה ״פרשת דרכים״, מקום בו השלמנו והפנמנו שבן/ת הזוג כביכול נכבש והסתיים לו התפקיד של כיבוש הלב ומעתה, אין צורך להרחיק לכת בכדי למצוא חן בעיני השני. וכאן נחשפים למסלול איתו בונים אהבה.

עד עתה כשהיינו ״באורות״, לא היה לנו הקושי להוציא את המיטב למען השני, אלא להרתם בכל הכח לכבוש את ליבה וכן להפך.

בעת תהליך ירידת ״ההתרגשות״ מתחיל הקושי, חיי השגרה ומחוייבויות החיים, אשר שבים כבתחילה רק לצד זוגיות חדשה. 

אט אט נווכח לגלות, כי צרכים ורצונות אישיים הבאים עם בן/ת הזוג, צפים.

רצונות לצד בקשות ודרישות הבאים מבן/ת הזוג ברגעים לא מתאימים ונוחים , ולעיתים אני מגלה, שאין בי רצון עז כשהיה בתחילת הדרך והייתי מעדיף שלא לבצע את הבקשה של בן/ת הזוג. המחשבה האינסטנקטיבית לפתע חשה שלא בנוח ומנסה להתגונן. 

כביכול המקום של ״לקבל״ נמצא בזמן עבר, משום שבזמנו כשנתתי את כל כולי למענה וכן להפך, היה לי מאוד טוב שם וכלל לא היה בי קושי לתת את המיטב עקב החוויה העצומה והרוחנית שקבלתי בתמורה בזמן תקופת ההתאהבות. 

עתה כשתמה אותה ״חוויה״ וחזרתי לעינייני הרגילים והשגרה מצאה מקומה, החלה תקופה אשר אני כבר לא במקום ״מקבל״ וכעת כשהנתינה מצריכה ממני לפנות מעט את ענייני ולהרתם למטרת השני, מבלי שאצא מורווח גם כן, נדלקת לפתע ״הנורה האדומה״. השאלות הפנימיות מתחילות לצוף: האם זו הזוגיות שייחלתי לה?? האם סיטואציות אלו עושות לי טוב בזמן שאני עכשיו צריך לוותר מעצמי למען מטרה אשר הציבה בעקיפין שבעיניי היא שולית?

ובכן כעת ישנם שתי דרכים להמשך הדרך, אשר נוכל לבחור באחת מהן. 

האחת: ללכת שבי אחרי המחשבה האינסטנקטיבית ולא למהר לרצות, לספק את השני בזמן שפחות נוח לי. לשים את עקרונותי בראש ובראשונה ולהרתם לבקשות השני אך ורק כשהסיטואציה לא מצריכה ממני מאמץ יתר, אזי דבר זה יגרום לפער בין בני הזוג שילך ויגדל ויהפכו השניים ״לקווים מקבילים שלעולם לא יפגשו״ וככל שהפער גדל, קשה יותר לצמצמו.

השניה: לשלב את השכל החכם והרגש בד בבד. לעצור לרגע, לחשוב על בת הזוג דברים חיוביים כגון: עד כמה היא מהממת, כמה היא טובה ומוקירה, כמה אני אוהב אותה וכיוצא בזה. 

כעת אומר לעצמי: אם אני באמת אוהב אמיתי, רצוי שאעשה הכל כדי לצייר חיוך על פניה על אף שאין לי כל חשק ורצון, אדרבא,אקח את חוסר החשק למקום מקדם, לדעת שכרגע אם אפעל כרצונה אזי אקנה אהבה אמיתית!!!

להצהיר בגאון שחוסר החשק, לא בהכרח שלילי הוא אלא לעיתים בא ״כמתנה משמיים״ , בכדי לאפשר לנו לאהוב באמת ובתמים, הרי מה שווה נתינה שלא דרשה שום מאמץ מצידי, או לחילופין, נתינה לשם קבלת תמורה.

מאידך גיסא נתינה אשר באה מצידי למרות שלא היה ביכולתי לבצעה ובכל זאת באה לידי ביצוע משום שלנגד עיניי, בן/ת הזוג, הזוגיות, מוכח שפעלתי כאוהב אמתי!!! 

ובאופן זה נטמע בי האוהב האמתי כטבע ואלו השניים שיפעלו כך יכולים להמשיך לחייך, ואצא בהצהרה: הם בדרך הנכונה !!