מי מאיתנו אינו רוצה להיות מאושר בחייו, בזוגיות ובכלל, כל אדם באשר הוא נוטה לזלוג אל המקום ״הנוח״ אליו הוא מתחבר, הנותן לו הרגשה טובה אף שלעיתים אינו מביא עימו תועלת חיובית כי אם תחושה בלבד, אשר חולפת לה כרוח ואינה מותירה אף לא במעט מן האושר המצופה.

אם כן, מה מונע מאיתנו? ומהי הדרך הנכונה להגיע לאושר האמתי ולשמרו? 

ראשית, מוכרחים להבין מהו אושר אמתי?

אושר אמתי, שיש בו תכלית! ומניין לדעת שישנה התכלית באותה העשייה או המקום ״החיובי״ אשר האדם עומד כרגע בחייו? כאשר אינה נוצרת תחושת הרגל לאותה סיטואציה או השלב בחיים שהרגיש לנו נוח וטוב וממילא לא מחשיבים אותו כדבר של מה בכך ומובן מאליו.

כאשר ״התחושה הטובה״ משתמרת ולימים אף מתעצמת ומקבלת מאיתנו הערכה ממושכת, שופעת רגש אשר מתמלא בכל יום מחדש, אזי אפשר לומר שהמסלול הוא אושר שיש בו תכלית.

המונע מאיתנו להגיע לתכלית האושר כאמור, שימוש אינו מנוצל, ברצון, להיות ״מאושר״.

בורא עולם הטביע בנו כוח רצון עצום בעזרתו נגיע להגשמת המטרות הראויות, אך לעיתים השימוש בו נעשה למטרות אשר רק מעצימות את הפער ומרחיקות את מציאותינו מלהגיע לתכלית האושר כאמור.

הצורך, ״להרגיש הכי טוב״, גורם לאדם לפעול ולארתם למטרה זו.

לדוגמא: אדם המשווע לרכב נאה ומשוכלל, יפעל כל שביכולתו להשיגו, יעבוד קשה, יוותר ויתפשר בדברים אחרים שברגע זה פחות הכרחיים בעיניו ובפרט, להגשים השאיפה וליהנות מרכב מרהיב ומתקדם, אשר יסב לו תחושה נפלאה.

האם תחושת ההתרגשות, ההתחדשות בקניית הרכב, תלווה את האדם לטווח הארוך? האם הריגוש, הסיפוק, יבוא לידי ביטוי גם לאחר שנים, כך שעיניו לא יביטו על רכבים אחרים היותר משוכללים מרכבו?

אלא, ככל שיהיה לאדם, כך יחפוץ ליותר ולא יסתפק בקיים! ומשיבחין שלהשיג מעבר למה שהושג, אינו בר השגה ובד בבד יזכור הימים שעמל בפרך בכדי להרוויח דבר שכיום אינו מלהיבו דיו, אזי ירגיש תחושת ריקנות וייאוש.

מסתבר, הריגוש הראשוני רגעי היה ורחוק שנות אור מתכלית האושר.

אחזק את דברי: המילה ״מציאות״, מלשון ״מציאה״ כלומר, מציאות חיינו הינה מצב בו כל רגע נתון מתגלה מציאה חדשה בעולם, אשר נחשפו אליה או פיתחו בני האדם. להמצאות אין סוף, ככל שנרכוש ידע נגלה שהוא כאין וכאפס למה שעוד ניתן לגלות. 

על כן מוכח כי הרצון והרדיפה אחר הבילתי מושג אינם מסתיימים לעולם ומה שלא היה בידינו שכעט כבר ישנו, אינו מסב אושר שיש בו תכלית.

אם נשתמש נכון בכוח הרצון וננתבו למישורים לשמם נוצר, נווכח שאושר, שמחה, סיפוק, ריגוש וכיוצא בזה, ממלאים את ליבנו לאו דווקא כתוצאה מחומריות או ממעשים גשמיים אלא, ממעשים רוחניים אשר אינם מצריכים עשייה פיזית בהכרח. 

מעשים רוחניים מתבססים על רגש, דיבור מקדם, חשיבה למען השני, עזרה לזולת וכו.

כדי לנגוע בנקודה העיקרית אתן דוגמא בזאת האמרה: העולם אשר ברא בורא עולם, מורכב מארבעה עולמות המוזכרים בקבלה: אצילות - בריאה - יצירה - עשייה. 

מתוך הנ"ל מה היא עשייה. 

העולם בו אנו בני האדם חיים נקרא, ״עולם העשייה״ שהוא ״עולם הפירוד״ ובשונה מהעולמות האחרים, חוסר האיחוד, החילוק, השונות וההפרדה שבו, בולטים להפליא כאשר כל יצירה אם דוממת או ברת חיים היא הקיימת בעולם, מופרדת ושונה מחברתה בכל המישורים.

כמו כן דומם שכבר פותח והפך אחד, בכדי להגיע לגימורו המושלם, נדרש היה לאחד החומר שקדם לו והיה בתחילה בהפרדה מוחלטת.

על כן אנו למדים ״ששלמות״, בנויה אף היא מ- ״פירוד״ כלומר שגם דבר מושלם ומאוחד, מורכב מחלקים שהיו פרודים זה מזו והיו להפך הגמור מהאחדות והשלמות, אם כן ניתן לגלות באם לא היה מלכתחילה את הפירוד , לא ניתן היה פוטנציאל וקיום לבניית השלמות.

יש באפשרות כל אדם לתקן את ״מפלצת הפירוד״ של ״עולם העשייה״ ובכך להגיע לשלמות הנפש וזאת ע״י איחוד!!!

בא הבורא ונתן לכל אחד ואחת את האפשרות לזוגיות המחברת בינהם ויוצרת איחוד. בכדי לקבל את האיחוד המושלם נצרך מאיתנו בכל רגע דל לארתם בכדי לחבר הלבבות.

הרעיון, להניח לרגע בצד את ״האני״ שבי ולמנף את רצונותיה החומריים וצרכיה הריגשיים של האישה (וכן להפך כמובן). 

אעצים את הנאמר קודם. האדם הראשון היה ממוקם תחילה ״בעולם היצירה״ אשר בעולם זה, ידע ועשייה אינם רלוונטיים כמו בעולמנו. אך מכיוון שחתר למקום של הידיעה והרי אכל מעץ הדעת, הורידו הבורא לעולם שבו מוכרחים כל רגע להשתמש בדעת והיגיון שמחד גיסא לא ניתן לשרוד ללא ידע ומאידך גיסא קשה אף לשרוד עם ידע מרובה מפני שאין לו סוף ותמיד לכשארכוש ידע, אחשף למקומות בהם אני אגלה שנצרך מידע נוסף כדי להתקדם עוד שלב מסקרן ועשייה קשה וחוזר חלילה. 

בהתאם לנסיון הקשה בעולמנו, נתן הבורא ״תרופה״ המאזנת אותו ומאפשרת לשרוד כפי המכונה, ״ואהבת לרעך כמוך״ ופה אדגיש בדבריי : תשתמש ברצון ובידע כדי לעשות, אך למען השני!!! 

אם תיקח את הרצון והעשייה למטרת ה״אני״, לא עשית בכך מאומה כי אם לחזק את הפירוד

לצד חוסר שביעות הרצון העתידית ובכך טרם יגיע האושר, אך ההשקעה של איש באישתו ואישה בבעלה, יוצרת איחוד המביא לשלמות ואושר שיש בו תכלית.

לפתע כל הסובב הופך שולי ומתגמד ביחס לאושר הזוגיות המקנה כלים עצומים כדי לעבור את חווית החיים מתוך שמחה.

כמובן שאסור לטעות ולפעול כאמור, אם זו למטרה אנוכית המפתחת ציפייה אישית לאושר שלי, עצמי אלא, כל מטרתי הוא אושרה של בת הזוג ומתוך זה שהיא מאושרת אהייה מאושר אף אני באושרה. (וכן תנהג האישה כלפי הגבר).